תמיד אמרתי "יאללה קדימה", מספיק להתבחבש, מספיק לבכות, מספיק לכאוב, יאללה קדימה.
אמא מתה? מלא אמהות מתות כל יום, יאללה קדימה.
הלכו הנעורים? מלא נעורים הולכים, יאללה קדימה.
שבע שנים לחיות בתוך כת הדת? בקטנה, יאללה קדימה.
לגדל שתי בנות לבד בארץ אוכלת יושביה? קורה, יאללה קדימה.
יאללה קדימה יאללה קדימה יאללה קדימה
אני מלכת ה"יאללה קדימה"
ככה לפחות חשבתי…
מסתבר שאני הייתי השפחה, ו"יאללה קדימה" היה המלך….
הוא חיכה לי בסבלנות אין קץ, ה"יאללה קדימה" הזה,כל שנות חיי עד היום.
כאב לא הולך לשום מקום, כך מסתבר.
הוא מחכה, בשקט. עושה את עצמו ישן. אבל הוא שם, בדיוק באותה העצמה שהוא היה בה בהתחלה. אפילו לא מילימטר פחות.
אולי אפילו יותר…
כי מאז אותו הרגע בו הוא הושם בצד , הגיעו עוד ועוד כאבים, שאי אפשר היה להתייחס אליהם, כי זה דבר נוסף שלמדתי- כשמכסים כאב , הכאב שיבוא אחריו יכוסה אוטומטית. מספיקה פעם אחת של הדחקה בשביל ליצור בנפש את המנגנון הזה , את ההתניה הזו-כמו מסילה של רכבת עליה הקיום דוהר הלאה מאותה הרגע.
אז כל הכאבים שהגיעו אחרי,מצטרפים לאותו כאב ראשוני, וכמוהו, גם הם מחכים מסבלנות, כולם ביחד, מתחת לשטיח שטיטאתי אותם תחתיו.
ואז יום אחד כשאדם מעיז סוף סוף להרים את השטיח ,הוא נוכח שמחכה לו שם עדת כאבים. יושבים ומשחקים קלפים, שותים בירה ומעבירים את הזמן. האור שפתאום מפציע שם מתחת לשטיח מסנוור אותם, הם רגילים לחיות בחושך, ובתגובה אליו הם נבהלים; השולחן מתהפך, הקלפים מתפזרים ובקבוקי הבירה נשברים.
שלוליות של בירה וזכוכית וריח חריף ממלאים את המרחב בעוד עדת הכאבים צווחת. אוטמים בכל כוחם את עיניהם מהאור וצווחים. כל כך הרבה שנים הם היו שם מתחת לשטיח ושיחקו קלפים , העיניים שלהם מעולם לא ראו אור יום. וזה כואב.
ואני, שאחראית לכל המאורע, זו שכיסתה אותם בשטיח ושמרה אותם מכוסים. זו שהגניבה להם קלפים ובירות, הכל בשביל שיהיו בשקט, אין לי ברירה אלא לשאת במחיר של מעשי, של בחירותי, גם אם אלו נעשו ללא מודעות.
כאבים לא הולכים לשום מקום.
הם יושבים בסבלנות מתחת לשטיח ומחכים
גם אם זה אומר חיים שלמים
