הקטע הבא נכתב במטרה להסביר מה הכוונה כשפוסט מסוים מקבל ליד הכותרת שלו את המשפט "כתבים מתוך השרוול".
ברביעי לינואר 2024 לקחתי את הרבע האחרון מכדור נוגדי הדכאון (SSRI) אותם נטלתי במשך לפחות 13 שנה. היום הזה הגיע לאחר תקופה של קרוב לשנה בה הורדתי באופן שיטתי והדרגתי את המינון אותו נטלתי.
אני ובן זוגי ציינו את היום הזה ביומן ושמחנו על הרגע המכונן. דבר לא הכין אותנו למה שהייתי עתידה לפגוש בהמשך, תקופת בלהות שקצרה יכולת המילה הכתובה מלתאר…
מאחר שמילים הנן עבורי כלי הצלה, (ובו בעת משענת קנה רצוץ),ככל הנראה לא אחדל לנסות לתת לתקופה הזו מילים. עבור עצמי ועבור אחרים.
"עצמי", "אחרים", פחות אוהבת להשתמש בשפה בשביל לייצר הפרדות… אבל למילים יש את החוקים שלהן, והפרדות… הן חלק בלתי נמנע מהם.
לא אחדל לנסות לתת לתקופה הזו מילים בשביל עצמי- בשביל מעט להפיג את הבדידות הכרוכה בחוויה הבלתי נסבלת הזו. כי כל עוד היא נותרת בין ארבע קירות התודעה של האדם, היא מאוד בודדה. והבדידות הזו, ככל בדידות אחרת, מתפוגגת קמעה כשאני מצליחה לדלוור את החוויה שמתרחשת בתוכי לתודעה של "אחר" כלשהו.
לא אחדל לנסות לתת לה מילים עבור אחרים- עבור כל מי שיעבור או עובר את התהליך הזה של ירידה מנוגדי דכאון. מי כמוני יודעת כמה מחזקת התחושה והידיעה שיש עוד שמתמודדים עם מה שאני מתמודדת, שזה לא הכל בראש שלי, שלא השתגעתי וכו'.
כפי שצויין, הסיוט לא החל מיד עם הורדת הכדורים, אלא כחודשיים לאחר מכן, כגל צונאמי שתחילה סוחף את המיים אחורה אחורה ורק לאחר ההשהיה דוהר קדימה ופוגע בכל הכוח.
את התקופה הזו, אשר יריית הפתיחה שלה היתה בינואר אבל החלה בפועל כחודשיים לאחר מכן במרץ, אני מכנה ״תקופת השרוול״.
למה ״תקופת השרוול״?
בגלל קטע שנכתב באחד מימי התקופה ומתאר נאמנה את התחושה הכללית שהיתה לי לכל אורכה (את הקטע ניתן למצוא בבלוג ושמו ״שרוול״)
בתקופת השרוול נוכחתי להבין הרבה דברים; על עצמי, על הכדורים, על העולם, וביניהם ששת הנ"ל:
1) אין כמעט מידע ברשת שמגובה במחקרים אמפיריים ביחס לירידה מהכדורים האלו.
2) הסיבה שאין את המידע הזה נגיש, היא שהוא לא קיים. הוא לא קיים כי לא נערכו מחקרים מסודרים מקיפים בנושא, לא נערכו כי…..אין לאף אחד אינטרס לממן מחקרים של ירידה מהכדורים האלו….הרבה יותר ריווחי (ולא רק לתעשיית התרופות), למשול באוכלוסיה שתלויה בכדורים האלו בשביל לתפקד.
3) מעטים האנשים שהצליחו לרדת מהם (ורבים האנשים שניסו ופירססו)
4) הרופאים שרושמים למטופל את המרשם של נוגדי הדכאון בקלות מפחידה לא מספרים לו עם מה הוא עתיד להתמודד ב"יום שאחרי" מהרבה סיבות אבל בעיקר כי אין להם מושג (בגלל מספר 1)
5) לרוב לא מבוצע שום מעקב מצד המוסד הרפואי אחרי נוטלי התרופה וכך יוצא שהרבה מהנוטלים אותה ממשיכים לקחת אותה במשך שנים רבות ולחפור את הבור אליהם הכניסו עצמם שלא ביודעים יותר ויותר עמוק ללא שום פיקוח מצד שום גוף.
6) על אף שחשבתי שהורדתי את הכדורים בהדרגה ולא בבת אחת, כפי שההנחיות שישנן שם בחוץ אומרות, התבדיתי ובגדול. ממליצה לכל מי שרוצה להבין למה היתבדיתי בגדול לצפות בוידאו הנ"ל של ד"ר מארק הורוביץ, זה וידאו חובה לכל מי ששוקל או כבר החל בתהליך הורדת נוגדי דכאון (או כל כדור פסיכיאטרי אחר)
פרסום הפוסטים הללו שליד הכותרת שלהם ישנו המשפט הנ"ל (כתבים מתוך השרוול) לא פשוט עבורי שכן הוא כרוך בחשיפה של רגעים שהייתי מעדיפה לעקור מהזכרון שלי ובטח שלא לתת להם להיכנס למרחב התודעתי של אחרים. ובכל זאת בחרתי לפרסם אותם, ופרסומם נועד עבור:
– אנשים שנמצאים בתהליך פרידה מהכדורים- לאפשר להם את נחמת ההזדהות.
– אנשים שקרובים לאנשים שמנסים לרדת מהכדורים, בתקווה שיצליחו קצת יותר להבין מה עוברים האהובים שלהם. כי הסיוט הכרוך בירידה משימוש בנוגדי דכאון הוא לא רק של האדם שמנסה לרדת מהכדורים הללו, אלא גם של הקרובים אליו.
לצערי, נכון לרגע זה (אוגוסט 2024) אני בינתיים עדיין לא יכולה להעיד מהחוויה האישית שלי ולומר- "זה יעבור. זה קשה אבל בסוף זה עובר".
לשמחתי אני כן יכולה להעיד מהחוויה האישית שלי ולומר- זה משתפר. עדות שעד לפני חודש לא יכולתי לתת, אז אני מוקירה אותה ומקווה שגם הקורא יוכל למצוא בה נחמה.
אם אנסה לזקק את השיפור למילים אנסח את זה כך-
במרץ הוכנסתי אל תוך השרוול ולא ראיתי אור יום עד יולי. לתקופה הזו של ארבעת החודשים אני קוראת תקופת השרוול. מאז שיצאתי מתוך השרוול, החוויה הקיומית הרבה יותר נסבלת, (בעיקר כי היא פשוט בלתי נסבלת כשאני בתוך השרוול).
לאחר ארבעה חודשים אינטנסיביים של לחיות בתוכו, חל שינוי במידת האינטנסיביות של החוויה והחלו להגיע הפוגות ממנה. הפוגות שהולכות ונהיות יותר ויותר ארוכות. אבל ביניהן, יש שרוולים. (אתייחס למה שהביא לדעתי ליציאה מהשרוול בהמשך בפוסט נפרד)
