כשהייתי ילדה , בימי חורף גשומים, הייתי לעתים מאבדת את היד בתוך שרוול מעיל הגשם שלי. כשזה היה קורה אמא או אבא היו מושיטים את

פתאום הן מגיעותכמו עננים שפולשים אל תוך שמיים כחוליםזה מתחיל בעקצוץ קל. השמיים עדיין כחולים וריקים מכל זכר לענן ,ובכל זאת יש תחושה שמשהו עומד

תמיד אמרתי "יאללה קדימה", מספיק להתבחבש, מספיק לבכות, מספיק לכאוב, יאללה קדימה. אמא מתה? מלא אמהות מתות כל יום, יאללה קדימה. הלכו הנעורים? מלא נעורים

היום (שוב) כמו על המזח בהונג קונג, הגיעו הדמעות. רק שהפעם המילים שלהן היו אחרות. בדומה לאז  על המזח, זה הרגיש כמו תפילה. צעקתי לשמיים

כמתה מהלכת, רגלי צועדות ברחובות בנגקוק. בכל פינה מסתתרת לה איזו איריס שהייתי.האיריס שהיתה מתרגשת למראה כל שוק, מייחלת שבאותו הרגע בו הבחינה בו מהמושב

אדם קם בבוקר ומיד רוצה רוצה קפה, רוצה לשטוף פנים, רוצה לבצע את שתכנן. רוצה. ובבסיס כל הרצונות האלו, ישנו הרצון שמנהל את כל המערכה,

כאב. חד. בלתי מתפשר. דוקר. עולה עד קצוות העיניים ומעקצץ. ולמולו- המיינד, לא נותר "חייב"- מתחיל לספק את הסיפור שיסביר את ה"למה" שמאחורי אותה התחושה,

בחלק הראשון של המאמר הגדרנו מה היא 'מצריים' בראיה של התהליך ההתפתחותי של אדם. בנוסף הגדרנו מה היא ‘הנחת ייסוד’ ומה היא ‘מהות פנימית’. בנוסף

על פי הסיפור המקראי מצריים היתה ארץ בה בני ישראל שהו עד לרגע בו המצרים החלו לשעבד אותם ולהפכם לעבדיהם, כפועל יוצא התעוררה בבני ישראל

דמייני שיש במה. עליה מוצגת הצגה. השורה הראשונה של הצופים יכולה רק לצפות. השורה השניה יכולה להגיב מנטלית למתרחש על הבמה. השורה השלישית יכולה לעלות

ביום בו אמרתי ״אני״ הפסקתי להיות. ביום בו אמרתי ״אני״ הונח הבסיס לכל האשליה הזו. ביום ההוא הכרתי את הורי ואחיותיי , פשוט כי הם

כל בוקר, כשהגוף הזה יושב על כרית מול הים ומכבה את שני הערוצים דרכם הוא קולט רשמים ויזואליים, מתחילה להדהד אותה קריאה בתוכו. בזכות היכולת

כלי הארי במעבדה שלנו הוא המיקרוסקופ. התכונה המרכזית שמאפיינת כל מיקרוסקופ היא היכולת שלו להתפקס על האובייקט הדינמי שמושם תחת עדשתו . מעבר למאפיין הנ"ל

אתמול בשקיעה נפל לי ה"אסימון" לגבי זה שאתה לא באי וההשלכות של זה עלי. גם אם אדם במודעות מלאה למשהו (אם בכלל קיים כזה מצב

ביום שאפטר מהקיום הזה, ותשמעו את הבשורה, מבקשת שלפחות בשבילי תשמחו שמחה גדולה . בשבילכם אתם יכולים להזיל דמעה וגם את זה אבקש שתעשו רק

מקום בתוכי תמיד ידע את זה. שיש פרדוקס בבסיס הקיום שלי. אבל תמיד כשהייתי מתחילה להסתכל בכיוון שלו, הייתי נתקפת חרדה ומהר מסיטה מבט ומדחיקה.

המעבדה. על אף שכל חייכם היא היתה שם, ממש בפינת תודעתכם, סביר להניח שמעולם לא שמתם לב אליה ועל כן מעולם לא פתחתם את דלתה.

אז החלטתם לבוא לבקר בקו פנגן, "וולקם". בעצם אולי לא כל כך "וולקם", תלוי מה זה "וולקם" מבחינתכם 😉 קו פנגן הוא אי הצ'שרים. הצ'שרים

אתה האדם היחיד ששיתפתי אותו בתגלית המרעישה בנוגע לקיום שלי, או אולי יהיה מדוייק יותר לכתוב- לגבי אי הקיום שלי, בעצם אמרתי גם לגיל אבל

ישבנו על הטרסה בנקודת התצפית עליה המליץ לי חבר בבית קפה כשביקשתי רעיונות לאן יכולה לקחת את אבא שלי ואישתו שבאים לביקור. האי הזה זה